1. מבקשת 1 היא חברה פרטית בשם גן הזית אירועים וכנסים בע"מ, המפעילה גן אירועים המצוי בתחומי המועצה המקומית מזכרת בתיה. מבקשים 2 ו-3 הם בעליה הנוכחיים של החברה, אשר היו מעורבים - ביחד עם בעלי המקרקעין שעל שטחם מופעל הגן - במספר הליכים, אשר התנהלו בפני ערכאות שיפוטיות שונות, ונגעו להקמתו של הגן ולהפעלתו. בהליך הרלוונטי לענייננו, הרשיע בית-משפט השלום ברחובות, בחודש יוני 2001, את המבקשים בביצוע עבודות בנייה ושימוש בהן בסטייה מהיתר, לפי סעיפים 145 ו-204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, וזאת על סמך הודאתם (ת"פ 3770/99). בגין עבירות אלו נגזרו למבקשת 1 קנס בסך 15,000 ש"ח, ולמבקשים 2 ו-3 קנסות בסך 3,600 ש"ח לכל אחד. כן ניתן צו האוסר על שימוש במקרקעין החורג מהשימוש המוגדר בתוכנית החלה על האזור (שימוש חקלאי).
2. על פי הנטען בכתב-האישום, שבו כזכור הודו, סטו המבקשים מהיתר בניה שנתנה להם הוועדה המקומית לתכנון ובניה (להלן: "הוועדה המקומית") באפריל 1999, ואשר התיר להם לבנות "חממה לגידול עצי נוי, מחסן לציוד חקלאי, מבנה לחומרי הדברה והשרשה, גדר ומשטח חנייה". בפועל, ביצעו המבקשים עבודות בניה אסורות מתוך כוונה להשתמש במקום כגן אירועים. להשלמת התמונה אוסיף, כי בחודש יולי 2000 נתנה הועדה המקומית היתר נוסף מכוחו ניתן היה לבצע שינוי בבנייה "ללא תוספת שטח למבנה המיועד לגידול עצי נוי ומחסן חקלאי". כמו כן, הפרו המבקשים צווים שהוצאו נגדם: האחד הוא צו זמני שניתן על ידי בית משפט השלום שאסר לבצע פעולות הכנה לבנייה ללא היתר או בסטייה מההיתר שניתן, וכן אסר לעשות שימוש חורג במבנים שנבנו; השני, צו הפסקת בניה מינהלי מיום 25.7.99, לו ניתן לאחר מספר ימים תוקף בצו שיפוטי.
יצוין, כי המבקשים לא ערערו על פסק-דינו של בית-משפט השלום, עם זאת, על פי עתירת המבקשים ובהסכמת הוועדה המקומית, נדחה מועד כניסתו לתוקף של צו איסור השימוש עד ליום 30.10.2002. בחודש אפריל 2004 הגישו המבקשים בקשה נוספת לדחיית כניסתו לתוקף של צו בית המשפט בת"פ 3770/99, ועקב מחדל כלשהו לא הגיעה בקשה זו לדיון, עד אשר נדחתה בחודש אפריל 2007! עניין נוסף אותו ראוי להדגיש, הוא כי בשנת 2001 הגישה מבקשת 1 בקשה לשימוש חורג, אולם בקשה זו כמו גם ערר עליה, נדחו.
בכל אלה לא היה די, והמבקשים המשיכו לעשות בקרקע ככל העולה על רוחם, עד שבחודש דצמבר 2006 נכנסה לתמונה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מרכז. זו הגישה נגד המבקשים כתב אישום נוסף, בו יוחסו להם ביצוע עבודות בניה ושימוש בסטייה מהיתר, ואי-קיום צו של בית המשפט.
3. בבקשה שבפני עותרים המבקשים להורות על קיומו של משפט חוזר, בהסתמך על הוראתו של סעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984. ביסודה של בקשה זו עומדים, לשיטת המבקשים, שלושה טעמים המובילים כל אחד בנפרד למסקנה כי נגרם להם עיוות דין. הראשון הוא גילוי תחולתה של התוכנית המנדטורית R6 על המקרקעין נשוא הבקשה, המהווה, להשקפתם, עובדה חדשה שיש בכוחה לשנות את תוצאות המשפט לטובתם, שכן היא מתירה שימוש במקרקעין שאינו חקלאי בלבד, והדומה לשימוש שעושים המבקשים במקרקעין נשוא הבקשה. לעניין זה, טוענים המבקשים, כי המשיבה הטעתה אותם, שעה שנמנעה מחשיפת דבר קיומה של התוכנית המנדטורית במסגרת ניהול ההליכים עד כה. הטעם השני הוא כניסתה לתוקף, במועד שלאחר מתן פסק-הדין אותו עותרים המבקשים לאיין, של תוכנית מתאר מחוזית תמ"מ/21/3, אשר לשיטת המבקשים מאפשרת את הכשרת הבניה והשימוש שהם עושים בה. לבסוף, נטען, כי המבקשים הוטעו לחשוב כי הפעלת גן האירועים עולה בקנה אחד עם החוק, וזאת עקב מכתב שנשלח אליהם על-ידי ראש המועצה המקומית מזכרת בתיה, ובו הובעה תמיכה בהותרת פעילותו של גן האירועים על כנה, וכן נוכח רישיון ניהול העסק שניתן להם בסוף שנת 2000, אותו פירשו כמתן רשות כדין לשימוש. בגין פרשנותם את המסמכים האלו, טוענים המבקשים, עומדת להם הגנת טעות במצב דברים וטעות במצב משפטי, מכוח סעיפים 34יח(א) ו-34(יט) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
4. עיינתי בבקשה ובתשובה לה, וכן בתגובתה המפורטת של המשיבה, והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, ולו מן הטעם הפשוט שגם לאחר הר המלל שהובא בפני, נותרה עובדה אחת שרירה וקיימת, היינו, הבניה במקרקעין והשימוש בה נעשו תוך סטייה מהיתר. לפיכך, לא נפל פגם בהרשעת המבקשים, כפי שלא גיליתי פגם בהחלטת בית משפט השלום להרשיעם בדין ולהשית עליהם עונש. על כן, כל אשר ייאמר להלן הוא בבחינת למעלה מן הדרוש, והוא נועד להדגיש את ניסיונם הנמשך מזה מספר שנים של המבקשים ליהנות מפרותיהן של עבירות שביצעו, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט.
5. טענת המבקשים לפיה הועלם מהם דבר קיומה של התוכנית R6, היא טענה נטולת יסוד, באשר די לעיין בפנייתה של מבקשת 1 משנת 1999 לקבלת היתר בניה, כדי לעמוד על כך שהיא עצמה הפנתה לתכנית האמורה כתכנית החלה על המקרקעין. יתר על כן, גם ההיתר שניתן למבקשת מפנה לאותה תכנית. זאת ועוד, גם אם תוכנית R6 הייתה מאפשרת שימוש במבנה כגן אירועים, לא היה בכך כדי להכשיר את מעשי המבקשים, אשר בהפעילם את הגן חרגו מההיתר שניתן להם, מבלי שטרחו להקדים ולבקש את אישורם של מוסדות התכנון לשינוי הייעוד.
6. טענתם הנוספת של המבקשים הפנתה לתכנית תמ"מ 21/3. להשקפתם, כניסתה לתוקף של אותה תכנית מאפשר את השימוש בבנייה כגן אירועים, הואיל ונקבע בה כי השימוש המותר במקרקעין כולל, בין היתר, הפעלת מתקני ספורט ונופש וכן מסעדות וחניונים. המבקשים סבורים כי קיומה בתכנית של אפשרות שימוש המיטיבה עמם, עליה לא ידעו, מהווה אף היא עילה לקיומו של משפט חוזר.
טענה זו מוזרה היא בעיני. כניסתה לתוקף של תוכנית חדשה יכולה להוות, לכל היותר, בסיס לקבלתו של היתר למה שנבנה במקורו שלא כדין. כיצד יש באותה תכנית כדי להצדיק את קיומו של משפט חוזר, למבקשים פתרונים. זאת ועוד, לתכנית תמ"מ/21/3 נלווה פרוטוקול החלטות של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז, שכותרתו 'גני אירועים - מסמך מדיניות' (להלן: "המסמך"). בסעיף 8 של מסמך זה נקבע כי "ככלל, אין מקום לאשר גני אירועים בדרך של שימוש חורג, והדרך להסדרתם היא בדרך של תוכנית מפורטת". תכנית מפורטת שכזו לא הוכנה וממילא לא אושרה בעניינם של המבקשים.
7. עוד טוענים המבקשים, כי מכוחם של שני מסמכים עומדות להם הגנות של טעות במצב דברים וטעות במצב משפטי. הראשון, הוא מכתבו של ראש המועצה המקומית מזכרת בתיה מחודש אוגוסט 2000, הממוען לממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים, ובו מצהיר ראש המועצה כי בניגוד לבתי עסק שאת השימושים החורגים בהם הוא פועל כדי להפסיק, הוא תומך בהותרת גן האירועים שבבעלות המבקשים פעיל. לדברי המבקשים, הצהרה זו הובילה אותם לסבור כי "הרשויות עצמן תומכות בהמשך פעילותו של העסק במתכונתו הנוכחית". המסמך השני הוא רישיון העסק הזמני שהונפק על ידי המועצה המקומית מזכרת בתיה בחודש דצמבר 2000, ושתוקפו פג לאחר מחצית השנה. בהתייחס לרישיון זה טוענים המבקשים, כי "אקט זה גרם [להם] לסבור כי הרשויות נוטות עמם חסד ומסכימות לפעילותם העסקית במקום".
לא ראיתי לקבל טענות אלו. במסגרת גזר-דינם של המבקשים (בת"פ 3770/99) נקבע, כי העובדות עליהן התבססה הרשעתם התרחשו קודם לחודש דצמבר 2000, וממילא ברור כי בעת ביצוע העבירות לא היו בידי המבקשים מכתבו של ראש המועצה והרישיון הזמני, וממילא לא היה מקום לסברתם כי פעלו כחוק. יתרה מכך, במכתבו האמור של ראש המועצה הוטעם מפורשות, כי בעליו של הגן "מתחייבים לעמוד בכל הדרישות במידה ויקבלו אישור לשימוש חורג" - והרי אין חולקים כי אישור כזה לא ניתן. לכך מצטרף מכתב נוסף שנשלח על ידי ראש המועצה, בחודש ספטמבר 1999, בו הוזהרו המבקשים להימנע משימוש במבנה כגן אירועים בלא שהוא נבדק על ידי מהנדסי הוועדה המקומית ואושר על ידה. אף באשר להיתר הזמני לרישיון עסק, אין מקום לטענה אותה העלו המבקשים. אמנם, מסמך זה אינו מסייג עצמו לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, ואינו מזכיר את הצורך להוסיף ולקבל היתרי בניה ושימוש, אולם דבר זה לא יכול לסייע בידי המבקשים. כאמור, בתקופה שקדמה לכתב-האישום הוצאו כנגד המבקשים צווים של בית המשפט, אשר הבהירו להם היטב את המותר והאסור בשימוש במקרקעין, ודרושה מידה לא מבוטלת של היתממות כדי לטעון כי הבינו שרישיון העסק הזמני הכשיר את הבנייה והשימוש בה כגן אירועים. כך או כך, טעות בדבר הבנת המצב המשפטי לא פוטרת את המבקשים מאחריות לעבירות שבוצעו.
8. בתשובתה התייחסה המשיבה גם לשאלת היקפה של הרשעת המבקשים, ואם זו כוללת התייחסות לאי-קיומם של הצווים אשר פורטו בכתב האישום. לא ראיתי מקום להידרש לעניין זה, הואיל ולא מכוחו עתרו המבקשים לקיומו של משפט חוזר.
9. המסקנה העולה מכל האמור, היא כי בפני בקשת סרק של מבקשים אשר בנו גן אירועים ללא היתר, ובמשך שנים רבות עושים בו שימוש תוך ניצול אוזלת ידן של הרשויות השונות לאכוף את החוק. אולם לא רק בכך חטאו המבקשים, כי אם גם בשימוש נמשך בערכאות שיפוט שונות כדי לדחות את הקץ, על ידי הגייתן של עילות שונות ומשונות, נעדרות בסיס עובדתי ומשפטי. על התנהלות זו יש להגיב בחומרה, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה, ולחייב את המבקשים לשלם לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 50,000 ש"ח.
ניתנה היום, י"א בכסלו התשס"ח (21.11.07).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. אז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il